תקוני הזהר כ״ח ב

« תקוני הזהר כ״ח ע״א תקוני הזהר כ״ט ע״א »

2 ברכות פתח ↗

בְּחַדְתִּי. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם מַזִּיקִין? בִּתְרֵי. אִי בִּתְרֵי — חֲשָׁד נָמֵי לֵיכָּא! בִּתְרֵי וּפְרִיצִי. ״מִפְּנֵי הַמַּפּוֹלֶת״, וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חֲשָׁד וּמַזִּיקִין! בִּתְרֵי וּכְשֵׁרֵי. ״מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין״, וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִפְּנֵי חֲשָׁד וּמַפּוֹלֶת! בְּחוּרְבָּה חַדְתִּי, וּבִתְרֵי וּכְשֵׁרֵי. אִי בִּתְרֵי, מַזִּיקִין נָמֵי לֵיכָּא! בִּמְקוֹמָן חָיְישִׁינַן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בְּחַד, וּבְחוּרְבָּה חַדְתִּי דְּקָאֵי בְּדַבְרָא, דְּהָתָם מִשּׁוּם חֲשָׁד לֵיכָּא דְּהָא אִשָּׁה בְּדַבְרָא לָא שְׁכִיחָא, וּמִשּׁוּם מַזִּיקִין אִיכָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן — דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה״, תָּנָא: אֵין ״תִּיכוֹנָה״ אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. וְרַבִּי, מַאי ״תִּיכוֹנָה״ — אַחַת מִן הַתִּיכוֹנָה שֶׁבַּתִּיכוֹנוֹת. וְרַבִּי נָתָן מִי כְּתִיב ״תִּיכוֹנָה שֶׁבַּתִּיכוֹנוֹת״? ״תִּיכוֹנָה״ כְּתִיב! מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי? אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמוּרוֹת״ הָא כֵּיצַד, אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה. וְרַבִּי נָתָן, סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ מְלָכִים לַעֲמֹוד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. שֵׁית דְּלֵילְיָא, וְתַרְתֵּי דִּימָמָא, הָווּ לְהוּ שְׁתֵּי מִשְׁמָרוֹת. רַב אָשֵׁי אָמַר: מִשְׁמָרָה וּפַלְגָא נָמֵי ״מִשְׁמָרוֹת״ קָרוּ לְהוּ. וְאָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֵין אוֹמְרִין בִּפְנֵי הַמֵּת אֶלָּא דְּבָרָיו שֶׁל מֵת. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה, אֲבָל מִילֵּי דְעָלְמָא לֵית לָן בַּהּ. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא לָא אֲמַרַן אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְכָל שֶׁכֵּן מִילֵּי דְעָלְמָא. וְדָוִד בְּפַלְגָא דְלֵילְיָא הֲוָה קָאֵי? מֵאוּרְתָּא הֲוָה קָאֵי! דִּכְתִיב: ״קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה״, וּמִמַּאי דְּהַאי ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? — דִּכְתִיב: ״בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה״! אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, אָמַר רַבִּי אַחָא: הָכִי קָאָמַר דָּוִד: מֵעוֹלָם לֹא עָבַר עָלַי חֲצוֹת לַיְלָה בְּשֵׁינָה. רַבִּי זֵירָא אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס, מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי. רַב אָשֵׁי אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? הָא ״נֶשֶׁף״ צַפְרָא הוּא! דִּכְתִיב: ״וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם״. מַאי לָאו — מִצַּפְרָא וְעַד לֵילְיָא? לָא, מֵאוּרְתָּא וְעַד אוּרְתָּא. אִי הָכִי, לִכְתּוֹב ״מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הַנֶּשֶׁף״ אוֹ ״מֵהָעֶרֶב וְעַד הָעֶרֶב״! אֶלָּא אָמַר רָבָא: תְּרֵי נִשְׁפֵי הָווּ — נְשַׁף לֵילְיָא וְאָתֵי יְמָמָא, נְשַׁף יְמָמָא וְאָתֵי לֵילְיָא. וְדָוִד מִי הֲוָה יָדַע פַּלְגָא דְּלֵילְיָא אֵימַת? הַשְׁתָּא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לָא הֲוָה יָדַע, דִּכְתִיב ״כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם״. מַאי ״כַּחֲצוֹת״. אִילֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ״כַּחֲצוֹת״ — מִי אִיכָּא סְפֵיקָא קַמֵּי שְׁמַיָּא?! אֶלָּא: דַּאֲמַר לֵיהּ לִמְחַר ״בַּחֲצוֹת״ כִּי הַשְׁתָּא, וַאֲתָא אִיהוּ וַאֲמַר ״כַּחֲצוֹת״, אַלְמָא: מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְדָוִד הֲוָה יָדַע?! דָּוִד, סִימָנָא הֲוָה לֵיהּ, דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו, מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין הַקּוֹמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוּלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד. מִיָּד יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתוֹפֶל, וְנִמְלָכִין בְּסַנְהֶדְרִין, וְשׁוֹאֲלִין בְּאוּרִים וְתוּמִּים. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָא? דִּכְתִיב ״וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְאֶבְיָתָר וְשַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב״. אֲחִיתוֹפֶל — זֶה יוֹעֵץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים״.

5 אור החמה על ספר הזהר פתח ↗

והרא"ג ז"ל כ' לאתעטרא קמי קב"ה כי תפלתן של צדיקים הם קשוטי' שלה שמתקשטת בה ועולה לשאול מאת דודה לתת שאלתם. בג"כ חביב' יתיר קמי קב"ה כי להיות שע"י תפלתן השכינה עולה ומתרא' לפניו לכך חביב' יתיר: בשעת' דאצטריך לון הוקשה לו א"כ שהב"ה חביב עליו תפלת הצדיקים א"כ הוא השולח להם לעולם פחד ואימות ויסורין כדי שיתפללו לז"א ח"ו אין הב"ה מפחידם כדי שיתפללו אלא התפלה שהם מתפללים בשעה שהם צריכין לתפלה שהוא פעם ביובל כשבא עליהם פחד וירא' אז הב"ה חביבא לי' שיתפלל לסבה שהזכרנו וא"ת הרי ארז"ל למה נעקרו האמהות כדי שיתפללו וי"ל שיש לחלק כי לקרב תועלתם ולהוסיף על שכרם מעקר אותם כדי שיתפללו אבל להטיל עליהם פחד כדי שיתפללו לא. בגין דידעי לרצויי למאריהון דהיינו שבתפלתם מכוונים לייחד המדות ובזה מרצים אותו שיהי' ברצון טוב עם המ' כדמפרש ואזיל. אעטר ואקשר קשורא היינו חג"ת הנקרא קשר בסוד תקיעה שברים תרועה כנזכר בתיקונים. בקשירו חד אחר שנתקשרו שלשתם יחד קשר כל הג' קוים שהם כל המדות דהיינו אלהי אבי אברהם לימינ' שהוא כל קו הימין אברהם חסד אלהי אברהם חכמה יצחק גבורה אלהי יצחק בינה: האומר אלי הנה קו האמצעי וזהו ה' הוא הכתר: האומר אלי דהיינו הת"ת שיעקב הוא המדבר ונה"י הם נכללים באבות' שכן הם ענפי חג"ת הרי קשר כל הג' קוים. הכא תלי מלה לאתעטר' באתרי' ה"ג דהיינו המ' שכן הוא מקומו של הת"ת ואפשר דדייק מלת שוב לארצך בכנוי שמדבר אל יעקב שהוא סוד הת"ת שוב אל ארצך מ' להתייחד עמה ובזה ואטיבה עמך והיינו לאתעטר' כי קודם הייחוד מתעטר בסוד תרין עטרין דירית מאבא ואמא הרי הקשר העליון שהוא המרכבה עליונה שהיא חג"ת ומלכות ביניהם וז"ש בינייהו ומקושרים כלם בג' הקוים:

6 פסחים פתח ↗

מַתְנִי׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אוֹכְלִים כׇּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹכְלִין כׇּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כׇּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ.

7 פסחים פתח ↗

אָמַר שְׁמוּאֵל: ״לֶחֶם עוֹנִי״ כְּתִיב — לֶחֶם שֶׁעוֹנִין עָלָיו דְּבָרִים. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״לֶחֶם עוֹנִי״ — לֶחֶם שֶׁעוֹנִין עָלָיו דְּבָרִים הַרְבֵּה. דָּבָר אַחֵר: ״לֶחֶם עוֹנִי״ — ״עֹנִי״ כְּתִיב, מָה עָנִי שֶׁדַּרְכּוֹ בִּפְרוּסָה,

11 שבת פתח ↗

עֲבוֹדָה זָרָה? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ — כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִין שְׁבוּת? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִשָּׂא״ — מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״ — אָב וָאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִּרְצָח״, ״לֹא תִּנְאָף״, ״לֹא תִּגְנֹב״. קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרָע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? מִיָּד הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ וְגוֹ׳״, וְאִילּוּ ״תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם״ לָא כְּתִיב. מִיָּד כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ אוֹהֵב וּמָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם״ — בִּשְׂכַר שֶׁקְּרָאוּךְ ״אָדָם״, לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת. אַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם״, וְאוֹמֵר: ״וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וְגוֹ׳״ — אִי לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ מִי הֲוָה יָדַע? וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד מֹשֶׁה מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּא שָׂטָן וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: נְתַתִּיהָ לָאָרֶץ. הָלַךְ אֵצֶל אֶרֶץ, אָמַר לָהּ: תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמְרָה לוֹ: ״אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְגוֹ׳״. הָלַךְ אֵצֶל יָם, וְאָמַר לוֹ: ״אֵין עִמָּדִי״. הָלַךְ אֵצֶל תְּהוֹם, אָמַר לוֹ: ״אֵין בִּי״. שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי״, ״אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאׇזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ״. חָזַר וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חִיפַּשְׂתִּי בְּכׇל הָאָרֶץ וְלֹא מְצָאתִיהָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אֵצֶל בֶּן עַמְרָם. הָלַךְ אֵצֶל מֹשֶׁה אָמַר לוֹ: תּוֹרָה שֶׁנָּתַן לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: וְכִי מָה אֲנִי שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, בַּדַּאי אַתָּה?! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֶמְודָּה גְּנוּזָה יֵשׁ לְךָ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ בְּכׇל יוֹם, אֲנִי אַחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הוֹאִיל וּמִיעַטְתָּ עַצְמְךָ תִּקָּרֵא עַל שִׁמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי וְגוֹ׳״. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ? אָמַר לְפָנָיו: כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אָמַר לוֹ: הָיָה לְךָ לְעׇזְרֵנִי, מִיָּד אָמַר לוֹ: ״וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה׳ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה״ — אַל תִּקְרֵי ״בּוֹשֵׁשׁ״, אֶלָּא ״בָּאוּ שֵׁשׁ״. בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם אָמַר לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל: לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ אֲנִי בָּא. לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם בָּא שָׂטָן וְעִירְבֵּב אֶת הָעוֹלָם. אָמַר לָהֶן: מֹשֶׁה רַבְּכֶם הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: עָלָה לַמָּרוֹם. אָמַר לָהֶן: בָּאוּ שֵׁשׁ, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. מֵת, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. הֶרְאָה לָהֶן דְּמוּת מִטָּתוֹ, וְהַיְינוּ דְּקָאָמְרִי לֵיהּ לְאַהֲרֹן: ״כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרַב כָּהֲנָא: מִי שְׁמִיעַ לָךְ מַאי ״הַר סִינַי״? אֲמַר לֵיהּ: הַר שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל. ״הַר נִיסַּאי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא: הַר שֶׁנַּעֲשָׂה סִימָן טוֹב לְיִשְׂרָאֵל. ״הַר סִימָנַאי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא שְׁכִיחַתְּ קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ דִּמְעַיְּינִי בְּאַגָּדְתָּא? דְּרַב חִסְדָּא וְרַבָּה בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: מַאי ״הַר סִינַי״? הַר שֶׁיָּרְדָה שִׂנְאָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם עָלָיו. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ: מִדְבַּר צִין — שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו; מִדְבַּר קָדֵשׁ — שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו; מִדְבַּר קְדֵמוֹת — שֶׁנִּתְּנָה קְדוּמָה עָלָיו; מִדְבַּר פָּארָן —

14 יהל אור על ספר הזהר פתח ↗

וחצי כו'. מצה פרוסה כמ"ש בת"ז:

16 חיים וחסד פתח ↗

וז"ש 'ויסעו ממרה', לשון מרות, שהיו חכמים בעיניהם, והיו נוסעים מזה המדה כדי שלא יהיו בבחינת בן ואז השי"ת ישפיע להם בבחינת מלכות כנ"ל, וזה נקרא מרה עי' תקו"ז כח:, 'ויבואו אלי מה', והיו יונקים מבחינת מה. ונפקא מינה אם יונקים בבחינת מ"ה או בבחינת ב"ן, על זה כתוב 'ושם שתים עשרה עינות מים', כשהבורא יתברך רוצה להשפיע צריך להשפיע בשש מדריגות, מחמת שהוא אור צח ואין אנו יכולין לסבול אורו, ומחמת זה צריך להשפיע ע"י ששה מדריגות, דהיינו אהבה ויראה וכו', והוא עילה ואנו עלולים, וכל מה שיש בעילה יש בעלול, נמצא כשאנו יונקים צריכים גם כן לינק ע"י ששה מדריגות שלנו, נמצא כשמתחברים עם השי"ת יש י"ב מדות, וז"ש שתים עשרה עינות מים.

17 אור החמה על ספר הזהר פתח ↗

רעיא מהימנא בס"ד.פקודא בתר דא להשיב אבידה וגומר קב"ה עתיד לאחזרא לך וגומר הענין כי סוד הגרים הם מרכבה למ' וערב רב כולם היו בסוד המ' שהם היו גרים שגייר מרע"ה מדעתו כנזכר בתיקונים ובזוהר ולזה נתחייב מרע"ה לתקן את אשר עוותו ולכך נגזר עליו שאפי' שיבא משיח צדקנו לא תקום השכינה מעפר הגלות אלא ע"י מרע"ה שהוא מרכבה לת"ת דהיינו שממש יבא בעלה בעבורה כנזכר בזוהר על פסוק נפלה ולא תוסיף. ולזה ממש הוא מרע"ה חסר במרכבתו מיום שעשו העגל כי הפגם שנפגמה מאז השכינה שאז נגזרו הגליות בסוד שבירת הלוחות שבהם היה סוד חרות משעבוד מלכיות ותהיה השכינה גולה עם ישראל בגלות וז"ש נפלה כלה דילך הה"ד וישלך וגומר וסוד ב' הלוחות פי' בתיקונים ו' ה' לוחות דהיינו גלות השכינה וירידת הת"ת אחריה וז"ש הה"ד וישלך מידיו את הלוחות ואתמר לך רד למרע"ה דהיינו ירידת הת"ת אחר כלתו דהיינו ב' לוחות כנזכר. התם רמז לך וגומר הענין כי גלות השכינה באמתות הוא דוקא בגלות רביעי הזה שלא תבא עוד אל המלך מעצמה כאשר עשתה בגלות בבל וכיוצא אמנם עתה ברביעי לא תבא כי אם חפץ בה המלך ירד הוא אליה ויקימיה כנזכר בזוהר וז"ס התם באו' לך רד קא רמיז נחיתו דילה בגלותא רביעאה. מהרמ"ק זלה"ה:

18 אור החמה על ספר הזהר פתח ↗

וקבל לון משה. שמל אותם וזה טעם כי שחת עמך ומפני שהיו נימולים פגמו למעלה כדפי' בתיקונים.

23 פרי צדיק פתח ↗

והנה מלך בעשרה לבושים לבש כמו שחשב במד"ר סו"פ ואתחנן ובפסיקתא והיינו ע"ס שהאציל השי"ת לבריאת העולם. וחשב בפסיקתא שוש אשיש לבוש הראשון הוד והדר שנ' הוד והדר לבשת. ואח"כ כ' עוטה אור כשלמה דאיתא ב"ר פ' ג מהיכן נבראת האורה מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו וכו'. והנה בזוה"ק ח"ג יא סע"ב חשב מאמר ראשון מאמר יהי אור ובגמ' ר"ה לב. איתא בראשית נמי מאמר הוא. ואמרנו דאלו ואלו דא"ח שכפי המחשבה בראשית נמי מאמר הוא ולא כ' ביה ויאמר שאין בו תפיסה והוא נעלם מכל רעיון ואח"כ יהי אור מאמר הב' שבו התחיל הכרת החכמה ותפיסת השכל. ולאחר שנגנז אור הראשון אז מאמר יהי אור ג"כ נעלם מכל רעיון וע"כ חשבו בזוה"ק למאמר ראשון נגד כ"ע ומ"מ יש מאמר בראשית דנמי מאמר הוא וכמו"ש בגמ'. היינו דכ' ה' אלהי גדלת מאד וגדול אצל השי"ת בלא ש עור למעלה מתפיסת שכל האדם והוא כנגד כ"ע הנעלם מכל רעיון ועז"נ הוד והדר לבשת שלבוש הראשון הוד והדר. ואור הראשון נגנז לצדיקים וכמו"ש בגמ' ומדרשים וכ' אור זרוע לצדיק וצדיקים לאורה תענית טו. ויש שזוכים לאור הראשון ע"י בחינת הוד וזה תושבע"פ של משה רבינו ועז"א שניתן ההוד למשה והוא מטלא דעתיקא ע"י לבוש הוד. ויש שזוכין לאור הראשון ע"י בחינת הדר דאי' זח"ב קפו ב מאן איהו הדר דא צדיק שהוא בחינת יוסף הצדיק שנקרא יפה תואר ויפ"מ שיש לו גוף נקי ומהודר. והנה איתא במכילתא ומד"ר בשלח ובזכות האמונה שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה שנא' ויאמינו וגו' אז ישיר משה. ומשה רבינו היה העיקר שזכה לומר שירה והשירה לא היה ככל הד"ת דכ' וידבר ה' אל משה רק משה אמר השירה ברוה"ק ועל ידו וממנו זכו גם ישראל לומר שירה וכמוש"נ משה ובני ישראל וכמו"ש במכילתא וזוה"ק שם סד ב וש"מ ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וזה זכו ע"י רוה"ק. וזה שאמר בתיקונים וביה שבח משה אז בגין דאיהו הוד דיהיב למשה והיינו דהוד מדה ח' מע"ס ונחלק הח' לא' ז' עפמ"ש בזוה"ק שם נד א כד אתנהיר נהירו דעתי"ק כו' נהירו דאלף ומטו לזיין כו'. והוא דאלף מורה על פל"א עליון עתי"ק ומטו לזיין נהירו דעתיקא טלא דעתיקא שהוא תושבע"פ של משה רבינו שהוא ע"י בחינת הוד. וזה מ"ש ניתן ההוד למשה וההדר ליהושע והוא עפמ"ש בזוה"ק שם קלז ב' בס"א עמ"ש משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ואתערו על תושבע"פ דאלו תורה שבכתב הא כ' ויתנה אל הכהנים בני לוי. והוא דיהושע היה הראשון שכתב ספרו אחר חומשי תורה והוא מעין תושבע"פ וז"ש נדרים כב: אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של א"י היא כו'. והיינו שארץ ישראל נקרא נחלת ה' והיא שורש ארץ שהיא מדת מלכות פה תושבע"פ וס' יהושע הוא חלק תושבע"פ שיש לכל נפש מישראל בתורה שע"ז מורה חלקו בא"י. ויהושע שבא מיוסף לו ניתן ההדר שהוא התושבע"פ שזוכין ע"י מדת צדיק צדיקים לאורה והוא ג"כ מאור הראשון אור זרוע לצדיק והוא ע"י בחינת הדר דא צדיק:

1 ואתקשר בה' דאברהם דאיהו חמש' חומשי תורה. ובה אשתלים משה. ומיד דאשתלים אתגליא עליה ימינא. ודא הוא וזרוע יי' על מי נגלתה.

2 חמשאה בנגון דאיהי ג"ן. דתליין בגין דהאי ניגון סליק מניה כמה נגינות עולימן מסטרא דשמאלא. דמתמן רוח צפון הוה נחתא בכנור דוד והוה מנגן מאליו. הה"ד והיה כנגן המנגן וגו'

3 ומתמן רעמין נפקין הה"ד ורעם גבורותיו מי יתבונן

4 ומתמן רעה התרעעה הארץ בתרועה מסטרא דמטה כלפי חסד. מוט התמוטטה ארץ בתקיעה פור התפוררה ארץ בשברים.

5 בההוא זמנא תלת אבהן מתקשרין בגבורה ואתעבידו בה תרועה שברים תקיעה. ובהון רעה התרועעה וגו'. ודא יהא בסוף יומיא. וכל אתין אלין. בארעא דישראל יהון. בגין דתמן חברון דאבהן תמן קבורים.

6 שתיתאה הללויה הללוהו ודא ה"ו. עליה אתמר ליל שמורי' הוא ליי' ודא איהו עמודא דאמצעיתא.

7 ורזא דמלה השמיעו הללו ואמרו הושע יי' את עמך את שארית ישראל. לקיים קרא כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

8 ורזא דמלה מ"ה ש"היה ה"וא ש"יהיה. וביה מ"מכון ש"בתו ה"שגיח. בגין דאיהו דיוקנא דעמודא דאמצעיתא.

9 בההוא זמנא אתקיים רזא דמתניתין דאמר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש דהיינו אלף חמשאה. ושורפין בתחלת שש דאיהו אלף שתיתא'

10 ובגין דלא יפרישו בין שש דאיהו עמודא דאמצעיתא ובין שבע דאיהי בת זוגיה. צריך לבערא שאור וחמץ דאינון ערב רב. דלא יתחזיין בין שש דאיהו ו' ובין שבע דאתמ' בה שבע ביום הללתיך.

11 בגין דערב רב אפרישו בין שש לשבע במתן תורה כד"א וירא העם כי בשש משה. ואוקמוהו בשש באלין שית שעתין עבדו ית עגלא ואפרישו בין ו"ק. דאינון שש לשבע. הכי יפריש לון קב"ה בין שש לשבע

12 דבגינייהו הות מצה פרוסה לחם עני. עני ודאי.

13 ובההוא זמנ' תהא שלימ' כגוונא דחברתה דאיהי מצה שלימה. הה"ד והיה אור הלבנה כאור החמה.

14 ואמאי הות מצה פרוסה בגין דאסתלק מנה ו' רגל דילה למהוי ביה כמצוה ומצה פרוסה אשתארת ד'. ובגין דא מצה פרוסה ד'. מצה שלימה ה'.

15 ובגין דא אמרין הלל גמור והלל שאינו גמור בפסח. לקבל מצה שלימה ומצה פרוסה.

16 ואמרין מרור על שם ו' דאתפרש מן ה'. ודא גרים לון דוימררו את חייהם איהו מרור ואיהי מרה הה"ד קראן לי מרה כי המר שדי לי. בעבודה קשה בקשיא בחמר בקל וחמר בין אומין דעלמא.

17 ומאן גרים דא י' מן שדי רשימו דברית דיהיב משה בערב רב.

18 בגין דא נחית משה מדרגיה. הה"ד לך רד כי שחת עמך. עמך ולא עמי.

19 ועל ידיה עתידה שכינת' ליחדא עם קב"ה בגין דאיהו אפריש לון. צריך ליחד' לון. לתקנא במה דחאב.

20 קמו כלהו חבריא ונשקו ליה ואמרו אי לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא דיי.

21 שביעאה בנצוח דאיהו נצח ישראל. ועליה אתמר וגם נצח ישראל לא ישקר. ועליה אתמר למנצח על אילת השחר. למנצח על השמינית מאן שמינית הוד. ואיהו נצח עליה.

22 תמינאה בהודאה וביה הוה משבח דוד הודו ליי'. ודא הוד ודאי. למנצח הודו. בהון רמיזין נצח והוד. ואינון נסין.

23 וביה שבח משה אז הה"ד אז ישיר משה. בגין דאיהו הוד דיהיב למשה אז תקרא וה' יענה

24 ואיהו נ"א ואינון תמניא יומין דמילה. ובתריה ברית דאיהו יסוד צדיק' דעלמא וביה אתגליא

16 ספר חרדים פתח ↗

שמא יאמר הבעל הבעל תשובה הנה המלך זקן וכסיל שם אותי במשמר מתחלה לא ידעתי להזהר כמאמר שלמה מכל משמר נצור לבך ועתה שאני בבית האסורים הרי אמרו אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים נשיב לו הרי אמרו שתפלתו של חולה מועילה לו מתפלת שאר אדם ואף כי הוא בבית האסורים שערי דמעות לא ננעלו לכך אמר הנביא שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובכי ובמספד א״כ מיד יצא מבית הכלא ויהלך בדרכי ה׳. ואם יאמר הבעל תשובה צר לי מאד שמא ישוב הצר הצורר וילכדני אחר שכמה שנים הייתי תחת רגליו. נשיב לו חזק ואמץ לבך וקוה אל ה׳ כי ישלח עזרך מקדש מלאכים קדושים יהיו בעזרך זהו שאמרו חכמים בא לטהר מסייעים אותו כמפורש בדברי רשב״י בכמה דוכתי ופעמים מסייעין אותו בנפש צדיק בבואו ליטהר יזהירו על נפשו זוהר נפש צדיק אחר שהיה דרכו בעוה״ז בחיים להשיב רבים מעון גם אחרי מותר ישלחנו ה׳ ויתעבר בנפש אותו הבעל תשובה ובזה יהפך לאיש אחר כמו שאמר בזהר פרשת ויקרא על אותו בעל תשובה והוו קרו ליה יהודה אחרא וזה הפך בצדיק שבא לטמא והשחית והתעיב עלילה ברוב רשעו מעברים בו נפש רשע גדול שהיה בחיים מסית ומדיח ומחטיא את הרבים ועתה ישתנה שמו לרעה זהו שקראו לאלישע שתחילתו היה צדיק כאשר חטא והרבה עונות רבים אלישע אחר מ״מ הבעל תשובה אם לא יתעורר הוא תחלה ויבכה לפני ה׳ לא יעברו בו נפש צדיק וגם לא יבאו מלאכים לעזרו דלא אמרו אלא בא ליטהר מסייעין אותו אבל אם לא בא תחילה הוא מאליו לא. וזהו נמי שרמז הלל אם אין אני לי מי לי ומסיים וכשאני לעצמי מה אני זו היא טענת רוב בני אדם המתאוים לשוב בתשובה ואומרים איך נשוב ורחיים על צוארינו ענייני העולם ועסקיו שאנו טרודים בהם לכלכל האשה והבנים ע״ז אמר וכשאני לעצמי מה אני כי לא נוצרתי כ״א לעבודת יוצרי ומאמר המשורר מה לי מזמן אם לא רצונו ואם אינו מנתי מה מנתי כי הכל הבל ואין בו ממש רק עשיית רצון מלכו של עולם יתברך ומסיים ואם לא עכשיו אימתי הוא מאמר ר״א ישוב היום שמא ימות למחר לאפוקי בחורי עם האומרים בלבם כשיבואו ימי הזקנה נעשה תשובה והם לא ידעו כי האורב יושב להם בחדר ופתאום יבא אידם ויהיו נקראים לפני המלך, ופעמים שהבעל תשובה כ״כ יבכה ויצטער בלב שלם יכמרו רחמיו של הקב״ה עליו וישלח עזרו מקדש ניצוץ אחד מנשמתו של משה רבינו עליו השלום שיש בה ס׳ ריבוא ניצוצות וזה רמז ר״ע אשה אחת ילדה ששים ריבוא בכרס אחד וכתיב דור הולך ודור בא אין דור פחות מששים ריבוא כמפורש בתיקונים וזה רמוז בפרשת ואתה תצוה שאותה פרשה נאמרה אחר מעשה העגל כנמצא במדרש הנעלם שלפי שיצא מפיו מחני נא מספרך אשר כתבת לפיכך לא נזכר בפרשה זו והסוד הנעלם הוא שאילו לא חטאו בעגל היו חיים לעולם כמלאכי השרת נקיים מעון ואחר שחטאו והשיבם משה בתשובה מ״מ נאמר עליהם אכן כאדם תמותון והם מלוכלכים בעונות בכל דור ודור והם צריכין תשובה וטהרה לכן משה רבינו עצמו שהשיבם בתשובה בראשונה הוא יחזירם באחרונה בעיבור ניצוצות נפשו בתשובה שלימה כשיתעוררו הם תחילה בחזקה וזהו סוד ויתעבר ה׳ בי למענכם ולכך בפרשה זו של ואתה תצוה שהיתה אחר העגל נעלם שם משה מכל הפרשה אע״פ שבו הוא הדיבור ואתה תצוה ואתה הקרב אליך ואתה תדבר ועשית וכו׳ רמז שיתעבר בישראל בהעלם ויעשו תשובה על ידו וכל אשר עושים שם הוא היה עושה ויתכן שזהו פי׳ ואתה תצוה ל׳ חבור כמו כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה ור״ל אתה תתעבר בבני ישראל ותעשה להם חברה וצוות לסייעם לעשות תשובה אך צריך שמתחלה יתעוררו הם ויקחו אליך פי׳ ויקחו אליך כמו ויקחו אותך ע״ד שפירשו ז״ל ויקחו לי תרומה כביכול אותי אתם לוקחים שאדור ביניכם ומסיים ואמר שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד פי׳ שמן על דרך טוב שם משמן טוב שיהא ריחם הטוב נודף כשמן הטוב הפך הרשע שריחו רע מאד מכל מיני צואה וטינוף שבעולם ועליו אמר המשורר חטאי לו יריחון בם שכני אזי ברחו ורחקו מגבולי. זית על דרך ואני כזית רענן בבית אלהים בטחתי בחסד אלהים עולם ועד שפירש הרב רבי יוסף יעבץ מדה כנגד מדה לפי שאני תדיר בעבודתו כזית שהוא תדיר רענן ולא יתייבשו עליו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים גם הוא לי לישועה ואבטח בחסדו עולם ועד אבל אם הוא פעמים מתעלם מן העבודה גם השם יתעלם לעתות. ואפי׳ בעת שאדם טרוד בצערו ואין לו כח חייב לפנות לבו למעלה בחזקה כמאמר דוד צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא ופי׳ רמב״ם שזהו מה שאמר נמי עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו שאומר הקב״ה שהאיש הזה אף כי טרוד בצרתו מחזק לבו ולוקח אותי עמו זה כבוד שעושה לי גם אני אחלצהו ואכבדהו ועוד כיון בל׳ זית לומר שהבעל תשובה תהיה נפשו מרה עליו על אשר הכעיס את אלהיו כזית שהוא מר ע״ד שפירשו ז״ל על פסוק והנה עלה זית טרף בפיה מזונותי מרורים כזית וזהו התנאי הג׳ שכתבנו למעלה בשם הרב רבינו יונה היגון הגדול יתחולל ברעיוניו ויאנח במרירות לב ונפשו תהיה מרה לו כי הכעיס את מי שברא השמש וירח והשמים והארץ וכלם מעשה ידיו ובתיקונים מרור על שם ו׳ דאתפרש מן ה״א ודא גרים לון וימררו את חייהם איהו מרור ואיהי מרה הה״ד קראן לי מרה כי המר שדי לי עכ״ל והוא מאמר הנביא ישעיה והמה מרו ועצבו את רוח קדשו. כתית למאור היינו שישפיל עצמו עד הארץ יהא דכא ושפל רוח כי אז ישקיף עליו הש״י באור פניו ואז ידלק נר על ראשו של בעל תשובה כמו שכתבנו בראש הספר בפ״ג ועוד ראיה מן הכתוב שנצוצות של משה רבינו ע״ה מתנוצצות על ראש בעלי תשובה לסייעם מה שאמר דוד אשרי העם שככה לו שככ״ה עולה בגי׳ משה וע״י אשרי העם שה׳ אלהיו שמסייע לכל א׳ מבעלי תשובה לשוב אל ה׳ בשלמות שיקרא ה׳ אלהיו כל מה שכתבנו בענין זה הוא בתיקונים וז״ל בתיקון שתין ותשע אמר רבי שמעון חברייא בודאי קב״ה אסתכם עמנא עלאין ותתאין למהוי בהאי חבורא זכאה דרא דהאי אתגליא ביה דעתיד כולי האי לאתחדשא על ידא דמשה בסוף יומיא בדרא בתראה לקיומא קרא מה שהיה הוא שיהיה וביה ממכון שבתו השגיח אשרי העם שככה לו משה אשרי העם שה׳ אלהיו דעלי׳ אתמר דור הולך ודור בא ולית דור פחות מס׳ ריבוא, ועליה אתמר דבר צוה לאלף דור ואתפשמותיה הוא בכל דרא ודרא בכל צדיק וחכם דמתעסק באורייתא עד שתין רבוא לאשלמא כלהו מפגימו דלהון ורזא דמלה אשה אחת ילדה ס׳ ר רבוא ומנו משה דשקול כס׳ רבוא ובגין דא אתמר עליה דור הולך ודור בא דור הולך לההוא עלמא ודור בא איהו ייתו כמלקדמין עכ״ל ועוד כתב בסוף תיקון י״ג וז״ל פתח, ר״ש ואמר עלאין אתתקנו ואזדרזו במאני קרבא לגבי חויא דאיהו מקננא בטורין רברבין ואיהו קטל לאדם קדמאה ולכל דרין דהוו קאתיין אבתריה. ובנין דא כרוזא נפיק בכל יומא מאן דקטל להאי הויא דאיהו מקננא בטורין יהבין ליה ברתא דמלכי דאיהי צלותא דיתוב על מנדלא דאתמר בה מגדל עוז שם ה׳ בו ירוץ צדיק ונשגב אדהכי הא רעיא קא אתיא בכמה עאנין ותורין ואמרין וחוטרא בידוי סליק עיניה למגדלא ואתא חד בר נש עולימא צדיק שמיה דהוה יתיב על מנדלא קשתא בידוי והוה זריק חצים לגבי חויא דא איהו פז״ר גדול וחויא לא הוה חשיב לון וקשתא איהו לישנא דפומא אגוזא דקשתא פומא חוט השני דא שפה חוט של קשת דביה הוה זריק חצין צדיק דאינון מלולין דצלותא לגבי חייא וחויא לא הוה חשיב לון עד דאתיא רעיא מהימנא ונטיל חץ חד וזריק לגביה דא בתר דא בצלותא עד יפלח חץ כבדו דחויא עכ״ל פי׳ דבריו שהיצה״ר שהוא הנחש משכנו בקבע אינו אלא בבעלי גאוה משום דכתיב תועבת ה׳ כל גבה לב ומכריזין כל יום בשמים מי שיהרוג את הנחש הזה יזכה לאור שכינה הנקראת תפלה ויושבת על כסא כבוד שהוא מגדל עוז ושם ה׳ הוא רמז לשכינה ולפעמים אדם בא לטהר ואינו יכול להרגו עד שיתגלגל בו צדיק ומרצץ את מוחו רמז לדבר מה שאמרו חכמים טוב שבנחשים רצץ את מוחו זהו פי׳ בו ירוץ צדיק ולפעמים גם צדיק זה אין בו כח כאשר גבר האויב עד שנותנין באותו רשע שבא לטהר ניצוץ משה רבינו ואז גובר ומנצח ומרצצו זהו פי׳ ונשגב כאלו אמר הכתוב בו ירוץ צדיק ומשה שהנו״ן של נשגב מתחלפת במ״ם הסמוכה לה באלפא בית״א וגימ״ל בי״ת עולים ה״א על דרך שאמרו בשגם זה משה וקורא לצדיק עולימא שמתחדש ואמר שהיה על המגדל כבר שהרי היה בג״ע תחת כסא הכבוד שהיא המגדל ומשם בא וענין התפלה שהוא חצים ע״ד רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ומה שאומר שהצדיק הוא המתפלל זה משה רבינו ר״ל שבו מתחדש רוח קדוש זה בקרבם של הבעלי תשובה רוח ה׳ דבר בם והם מתפללים ע״ד שפירש בזוהר על פ׳ שאמר ויאמר אל עמו לשרו של מצרים שהכניס בלב המצריים אותו הדבור הכא נמי אותו רוח ה׳ שנצץ בהם מפיהם יוצא מלים ודברי פיוס ותפלה להקב״ה ויתר להם. וכבר כתבנו למעלה שאלהי נצור שסדרו רז״ל בסוף התפלה הוא התחנונים לפני ה׳ להנצל מוצה״ר וכל בעלי תשובה יאמר אותה בדמעה בכונה גדולה:

« תקוני הזהר כ״ח ע״א תקוני הזהר כ״ט ע״א »